<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ל</h1>
<h2>דף סז:</h2>
גרסינן באלו טרפות [נ"ח ע"א] אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין. דהני תולעים דמשתכחי בהו לאחר שנים עשר חדש השתא אתילידו בהו ולאו מהנך דהתליעו באביה. ובשלהי פרק זה אמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, תניא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאוכלוסין ותולעים שבתמרים ובגרוגרות. והני מילי דאתלעו בתלוש, אבל אתלוע במחובר אסור דקיימא לן כשמואל. בעי רב יוסף פירשה מתה מהו מקצתה מהו לאויר העולם מהו פירשה ע"ג תמרה מהו תיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא. וכן פסק הרי"ף. וכתב הר"ם שאלו המינים הנבראים בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל, מי שאכל מהם לוקה משום שרץ השורץ על הארץ לא תאכלו, לאסור אלו שפרשו לארץ. אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו. בד"א שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע במחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ. ואם ספק אסור לאכול מהן. לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת כל כך. פרשו לאויר ולא נגעו לארץ, או פרשו מקצתן לארץ, או פרשו אחר שמתו, או נמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, או יצאו מתוך האוכל לאוכל אחר, כל אלו אסורין מספק, אבל אין לוקין עליהם. תולעת הנמצא במעי דגים ובמוח שבראש הבהמה והנמצא בבשר אסורה. אבל דג מליח שהתליע, התולעת שבו מותרת, שהוא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת עם התולעת שבתוכו. ושרצי המים שבכלים ג"כ מותרים לשתותן עם המים. וגם אותם שנבראים בבורות ושיחין ומערות הרי הם כמים שבכלים, לפי שאינם מים נובעים, (ומותרים) [ושוחים] ושותים ואינו נמנע. בד"א שלא פרשו קודם לכן. אבל אם פירש השרץ, אע"פ שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור אסור. פירש לדפני הכלי וחזר ונפל לתוך המים מותר. ובעל התרומה כתב, אותן פולין ופידי"ש שהן בלא שרביט, ולאחר בישלן נמצא הרבה (מהמין) [זיזין], שהוא כמו זבובים קטנים בקערה, כולם מותרים משום דאותם זבובים קטנים אינם ראויים ליגדל בגוף הפולים עד לאחר שנתלשו מן הארץ. (אם) [על] כן מותרים הם. וא"ת שמא יצאו חוץ לפולין בעודם חיים ונאסרו משום שרץ השורץ על הארץ. אין לחוש לזה, דאם איתא דיצאו בעודם חיים אינם חוזרים עוד לתוך הקטנית. אם כן אותם שהם עכשיו מבושלים והנם בקערה חוץ לפולין מותרין, כיון שלא יצאו מן הפולין מחיים לחוץ. ויש מחמירים ונותנים הפולים תחלה במים רותחים שימותו הזבובים מיד בתוך הפולים קודם שיפרשו לחוץ בתוך המים, ולא בתוך מים צוננים פן יצאו לחוץ בתוך המים ויאסרו שם, ומתים מחמת רתיחת המים ואוכלן בקערה. ובשביל כך נותנים אותם במים רותחים. ואותם תולעים הנמצאים בשרביטי קושט של פולין, רגילים לבא שם בעודם מחוברים לארץ ואסורים. ואם נתבשלו ואחר כך נמצא התולעת צריך ששים לבטל טעם התולעים. אבל רבינו יצחק בן רבינו אשר הלוי כתב, שפעמים אפילו יש ששים בין מים (בין) [ובין] פולין הכל אסור, לפי שכשעירה המים הרותחים מן הכלי הראשון [מ]על הקטנית שמא בסוף העירוי לא נשאר רק מעט מים בכלי, ובאותו מעט מים היה שרביט שבתוכו התולעת, ואסור כל מה שבתוך המים, שאין ששים בתוך אותם מים המועטים עם הפולים כשרים שבמים, אין בין הכל ששים לבטל אותו שרביט האסור. וגם אחרי כן נתערבו אותן [שרביטים] מועטים שנאסרו עם אותם שהיו למעלה מן המים ונאסרו משום שנגעו בעודן רותחין המותרים אל האסורים. וכן הדין בבשול דגים קטנים, ואחרי כן, אחר שעירה המים, מצא דג קטן טמא, כולן אסורים, אע"פ שיש יותר מששים במים ובדגים אחרים, לפי שכשעירה המים מכלי ראשון שמא בסוף העירוי שלא היה רק מעט מים היה דג טמא שם, וכל הדגים המותרים שבכלי נתערבו, ונאסרו בנוגעם אל האסורים בעודן רותחים, אע"פ שזרק את הדג הטמא כבר לחוץ כשמצאו. אבל משום תערובת לא כיון שהכשר הוי רובא ואין האסורין קרויין דבר שבמנין דנימא אפילו באלף לא בטיל. וגם משום בריה לא בטלה אין לאוסרו, דאינה קרויה בריה אלא דבר שנאסר מחמת עצמו ולא מחמת אחרים. ודג הטמא כשמצאו השליכו לחוץ, אבל אסורין משום שנגעו חמין זה בזה. וכן הדין בבצים שנתבשלו ואחר כך מצא באחד מהם דם או אפרוח, כולן אסורים אע"פ שיש ששים בין שאר בצים ומים, לפי שבמעט מים שבסוף העירוי שמא היה שם האסור ונאסרו כל אותן שבמים מועטים שאין בהם ששים, ואחר כן נתערבו אותן שבמים עם העליונים שהם חוץ למים ונגעו זה בזה ונאסרו. אבל כיצד יעשה מי שהוא חכם, ימתין מלערות עד שיצטננו המים, או ישים מים צוננים בכלי לצנן הרותחים. ואז כשיערה המים אם היו תחלה ששים במי הבישול כולם מותרים. ואם הוציא אותם רותחים בכף, כל אחת ואחת לבדה, הכף אסורה מפני שהביצה האסורה היתה על הכף חוץ למים ואחר כך הוציא באותה כף שאר הבצים ואסרן. אולם נראה לי דמותרים כולם, כיון שרוב דגים חוץ למים, אם כן [ה]אסורים שהיו בתוך המים מועטים בטלים בהם. ואי משום שנגעו האסורים לכל השאר, אין בכך כלום, דדבר שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת שבלע איסור אינו אוסר בנגיעה לדבר אחר אע"פ ששניהם חמים אלא אם כן ישנן במים רותחים שניהם יחד אחר כן, שאז המים מוליכים הבליעה של איסור בשאר חתיכות. אמנם בבצים אינו דבר קל כך כך להתיר, לפי שאין הנשים רגילות לבשל כל כך [הרבה] בצים ביחד שיתבטלו אותן שהם תוך המים המועטים שנאסרו, שיתבטלו ברוב בצים שהן חוץ למים, כאשר מתערבים יחד אחרי כן. ומצאתי כתוב על הרב אדני זקני ר' דוד דאיטשילאה זצ"ל שפעם אחת הביאו לפניו עדשים, מקצתן היו נקובות והיה נראה קורקוצו"ן חי, ומקצתן היו שלמות. ואמר מאלו הנקובות אוכל, ומאלו שאינן נקובות לא אוכל. ובפרק ראש חדש ניסן היה. ונשא לשון הירושלמי [שבת פ"א ה"ג], הוא שכל בריה שאין לה עצם אינה חיה ששה חדשים. ואע"ג דבגמרא דילן [נ"ח ע"א] אומר אינו מתקיים שנים עשר חדש. ההוא "מתקיים" רוצה לומר "מתקיים בלחותו". אבל חיות ממש אין לו מששה חדשים ואילך. הילכך כיון שבזמן ניסן עדיין היו חיים, ודאי לא התליעו באביהן. והילכך מותר לאכול מהן, כדאמרינן אבלע לי ואנא איכול. ואע"פ שפרשו כשהן בקדרה, אין קרוי פרישה בתוך הקדרה. כמו בתוך הפה, שאינו קרוי פרישה. ודע כי בעל התוספות דחה הא דשמואל דאמר קישות שהתליע באביה אסורה ממה שאמרו עליה למטה הימנה לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבכלוסין ותולעים שבתמרים וגרוגרות, ותני אידך על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ועיקרי ענבים, מאי לאו הא דהתליע באביה הא דלא התליע באביה. ותירץ לא, אידי ואידי באביה, אלא הא בפירא הא באילנא. אלמא כל דבפירא שרי אף כשהתליע במחובר. ומפני זה הקלו באכילת פולין והדומה להם בלא שום בדיקה. שאף אם היו שם בודאי מותרות. ומאחרוני רבני צרפת הסכימו על זה. אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כשמואל, כאשר זכרתי. והנה נשאו ונתנו בכאן לדעת שמואל ואמרו [שם], אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש, ואמרו עלה, ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באביה אסורה, הני תמרי דכדא לבתר שנים עשר חדש שריין, שאם התליע במחובר הרי מתו ואם הם חיים תוך שנים עשר חדש נבראו והרי לא פרשו שהרי בתוך הכלי עמדו. אלמא הלכתא הוא. וזו שלמדנוה, דרך התלמוד הוא לדחות ולומר לא תסייעיה מהכא, ומ"מ קושיא נמי ליכא, אלא שלבו חוכך להקל ממה שאמרו בה למטה "דיקא נמי דקתני שבעיקרי זיתים ועיקרי גפנים הא שבפרי מותר שמע מינה". מ"מ אף התליעו לאחר שנתלשו מותרים אא"כ פירשו מן הפרי. אבל אם פירשו כלל [כל שהו] אסורים משום שרץ השורץ על הארץ, כמו שהתבאר. עוד פירש בעל התוספות שאף לדעת האוסרים לא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהרחש יכול להתהלך בתוכו. הא אותם השרצים הנמצאים בפולין, הואיל ואין חורו מחזיק יותר, אין כאן שירוץ. ואף הר"ש הסכים לזה שפירש שכיון שהתולעת מהלך בתוך הקישות במחובר הרי הוא כמהלך על הארץ. והדברים נראים. אבל יש מגדולי האחרונים חולק לומר שכל שהוא מתנועע אפילו בעצמו [במקומו] נקרא שירוץ. שאם כן היה לו לפרש, ולא לומר סתם שכל שהתליע באביה אסור. וכן נראה לי, שהרי רוב המתליעים כך הם. ורוב חכמי צרפת מצאו קולא אחרת בענין זה, שאין חוששין לפירות מן הסתם אפילו באותם שהשירוץ מצוי בהם, ואין מצריכים בדיקה מן הסתם. ואף הר"ש ז"ל מסכים בה, שפירש הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. ויש מקשה ואומר, שאם כן היה לו לומר "הני פירי שהתליעו". ולא לומר סתם תמרי דכדא. אלא הואיל ודרכם בכך חוששין להם מן הסתם וצריכים בדיקה. שכל שהדבר מצוי חוששין אף למיעוט. כענין סירכות שבריאה, שאף אלו עלולים הם בהתלעה. וכן אמרו למטה "לא לשתי איניש שיכרא באורתא בציבתא דילמא פריש ממנה לציבתא והדר פריש למנא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ". אלמא חששו לה מן הספק הואיל ומצויין שם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל והראב"ד. ועל כן נהגו שלא לאכול פולים ועדשים בלא בדיקה אפילו רכים, שרחשים דקים מצויים בהם אף במחובר. מלבד אותם הנעשים בהם אחר שנתלשו. וכן לדעת זה כל שדרכו להתליע. אלא שבכולן אם עבר ובישל מותר [מס"ס], שמא לא התליעו, ואם התליעו שמא נימוחו. מ"מ בפולין מיהא יש שאומרים שכשנתישנו הפולים כבר מתו אותם הרחשים הדקים, ונעשין שם אותם הנקראים קורקוצונש ואינן גדלין במחובר כלל. ומתוך כך יש אומרים שבפולין אין צריך שנים עשר חדש אלא תכף שנתישנו מותרים, שהרחש הדק כבר מת, ואותו שנתהוה לא פירש שהרי הנקב סתום. ואפילו נפתח אין חוששין שיצא וחזר, שמשיצא אינו חוזר. וכמו שהקשו בשמועה הנזכרת "אי הכי במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא והדר למנא", ותירץ היינו רביתיה. ואם איתא, ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא. אלא [ודאי] משפירש אינו חוזר לתוכן. אלא שיש חוששין שמא יפרוש מצד המים, ואחר שפירשו מחיים אסור. ונוהגים להרתיח המים יפה, כמו שזכרתי במקום אחר על זה, קודם שיתנו שם הפולין, כדי שימות הרחש מיד בתוך חורו. אלא שיש אוסרין אף בפירשה מתה. ונוהגים לתתם תחלה במים צוננים כדי שיפרוש כל העתיד לפרוש, ואחר כך נותנים במים רותחים. וכשמוצאן בחוץ משליכן ואוכל את השאר. אלא שמכל מקום יש לחוש בכולם, שמא הרחשים הדקים שבמחובר אפשר להתקיים שנים עשר חדש. ומי הודיענו שכבר מתו. ולא עוד אלא שמא הם השחורים, אותם שאנו מוצאים בהם אחר כך. שהרי אף אנו מוצאים בהם לפעמים שנים ושלשה. אלא ודאי כל הפירות שווים בדבר זה, וכל אותם שדרכם להתליע צריכים בדיקה או י"ב חדש. מ"מ פירות שעמדו שנים עשר חדש בכלי, אחר שנים עשר חדש מותרים בלא בדיקה, שאם התליעו במחובר הרי מתו, שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש והרי היא כעפר בעלמא. ואם אנו רואים אותם חיים, ודאי תוך שנים עשר חדש התליעו ובתלוש, והרי שלא שרצו על הארץ, שהרי בתוך הכלי עמדו. ושמא תאמר אם חורם פתוח נחוש להם שמא פירשו, כל שיצא מחורו אין חוששין בו שיחזור שם. והר"ש פירש וכתב, בפולין שהשלמות אין מחזיקין בהם ריעותא, אלא שמכל מקום הנקובות צריך לבודקן ולהשליך השרץ שבתוכן. ובעדשים, שאין בהם בדיקה ביד, בודקין אותם במים, שנקובות צפות על פני המים. וכן כתב שהחדשות אין מחזיקים בהם ריעותא, מפני שאינו מצוי. ואחר שמצינו בזה כמה קולות, ואין האיסור ברור כל כך, מחזיקין את המקילין בעוברי עבירה. והמחמירים מחזיקים אותה להם במדה נכבדת ומשנת חסידים. ובעל נפש יחוש לעצמו. ויש שפוסקים שיעור יישון קטנית ששה חדשים, כי כן מצינו בתלמוד ירושלמי [שבת פ"א ה"ג] שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת ששה חדשים. והרב זקני ר' דוד כוכבי ז"ל מכללם, מפני הטעם שביארתי על מעשה שבא לידי.
